האם אני טיפוס של הכל או לא כלום?
-
בעז קליינמן
- לחשוב אחרת
- 3 דקות קריאה
אחד המכשולים הכי גדולים ששמתי לעצמי בחיי הוא לומר לעצמי ולהרגיש שאני אדם של הכל, או לאחרים שאני אדם של הכל או כלום. הייתי נוטה להזכיר לעצמי את הדברים הבאים:
“אם אני עושה משהו זה עד הסוף או שאני לא עושה דבר.”
“אני לא אוהב לעשות משהו בקטנה. או שאני עושה הרבה משהו ספציפי או שלא אצליח להתמיד.”
הבעיה היא שככל הנראה רובנו כאלה. אני נתקל באנשים כאלה כל יום. וכצפוי, אני לא זוכה לראות הרבה קורה בפועל ממה שאותם אנשים מבטיחים לעצמם. לרוב הם פשוט נעלמים. כן. זה היה גם התירוץ שלי. אחד הגדולים שבהם. אם הדבר הכי קטן לא הסתדר או לא התיישב במקום, הייתי מוותר, מתייאש ולבסוף מפסיק. הכי קל לומר שלכל דבר יש סיבה, ואם משהו לא הסתדר בדיוק כפי שחשבתי, אז כנראה שזה לא נועד להיות.
אבל בפועל, מה שקורה הוא אחר לגמרי.
החיים עצמם לא עובדים לפי הכל או כלום. הם עובדים לפי רצף.
אנחנו כל הזמן מנסים ליצור משהו מושלם בחיים האלה, אבל מה שאנחנו מפספסים הוא שהחיים לא נועדו להיות מושלמים. אם החיים היו מושלמים, דברים לא היו זזים, לא היו משתנים או מתקדמים, ולא היינו לומדים שקיים מקום טוב יותר מהנקודה בה אנו נמצאים. דווקא החיכוך, דווקא הימים הפחות מדויקים, הם אלו שמייצרים תנועה קדימה.
נקודות מרכזיות:
- הגישה של הכל או כלום יוצרת תקיעות, כי היא לא מאפשרת להתקדם כשדברים לא מושלמים
- החיים בפועל מתקדמים דרך רצף של צעדים קטנים ולא דרך ביצועים מושלמים
- גם ימים פחות טובים הם חלק מהתהליך ותורמים להתקדמות לאורך זמן
- ציפיות מוגזמות יוצרות לחץ מיותר שמוביל לוויתור במקום להתמדה
- מי שמצליח להתמיד למרות חוסר שלמות, הוא זה שמתקדם ומשיג תוצאות אמיתיות
החיים הם לא הכל או כלום.
אלו שמשיגים תוצאות הם אלו שמתמידים במשהו. לא בהכרח בצורה מושלמת, אלא בצורה עקבית.
כל יום שבו נצליח לייצר צעד קטן, גם אם הוא רחוק מהתכנון המקורי, נשיג משהו. משהו שנוכל ללמוד ממנו, להשתפר דרכו, ולהיערך טוב יותר לאתגר הבא. זה לא נראה דרמטי באותו רגע, אבל זה מצטבר. וזה בדיוק ההבדל בין מי שנשאר במקום לבין מי שמתקדם.
בסופו של דבר, יש לדעת לאזן בין מה שאנחנו רוצים לבין הדרך שאנחנו מוכנים לעשות. יצירת ציפייה מוגזמת של הכל או כלום מוסיפה לנו משקל מיותר על הגב. היא לא מקדמת אותנו, אלא דווקא מעכבת. כי בכל פעם שלא עמדנו בסטנדרט הגבוה שהצבנו לעצמנו, אנחנו נוטים לוותר לחלוטין.
לחץ הוא דבר טוב. הוא מקדם עשייה. אבל הוא חייב להיות מידתי ומותאם לאורח החיים שלנו. במיוחד כאשר החיים עמוסים, משתנים, ולא תמיד מאפשרים לנו לפעול בתנאים אידיאליים. מי שמנסה לפעול רק כשהכל מסתדר, ימצא את עצמו מחכה הרבה זמן.
דווקא בתוך מציאות לא יציבה, היכולת להמשיך גם כשלא הכל מדויק, היא זו שמייצרת יתרון. לא מושלם, אבל מתקדם. לא אידיאלי, אבל קורה. וזה מספיק.
לסיכום
שום דבר לא אמור להסיט אתכם מהדרך. גם לא יום אחד פחות טוב, גם לא תקופה עמוסה יותר, וגם לא בחירה אחת שלא התאימה למה שתכננתם. המעשים שלנו נמדדים בממוצע לאורך זמן, לא לפי יום אחד ולא לפי יומיים. מי שמבין את זה, מפסיק להתחיל מחדש כל פעם, ופשוט ממשיך.
החיים לא צריכים להיות מושלמים. הם צריכים להיות כאלה שמאפשרים לכם להמשיך לנוע.
וכשזה קורה, גם אם בקצב שלא תמיד תכננתם, משהו משתנה. לא רק בתוצאות, אלא בתחושת השליטה, באנרגיה, וביכולת להישאר בתוך הדרך גם כשהיא לא נראית בדיוק כמו שדמיינתם בהתחלה.
