איך לחשוב כמו מישהו שמתאמן ולא כמו מישהו שמנסה להתחיל
תודו בזה. אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות כדי להתחיל להתאמן. אתם מבינים שזה לא מסובך. אתם יודעים גם מה צריך להיות הצעד הראשון שלכם, אבל בכל פעם אני נתקל שוב ושוב באנשים שאומרים לי את הדבר הבא: “אני יודע מה צריך לעשות. אני פשוט לא מצליח להתחיל.”
חשבתי על זה הרבה. כי זה לא בעיה של ידע. וזה לא בעיה של רצון. אם כך, הבעיה טמונה עמוק בדרך שאותו אדם חושב על עצמו ואיך הוא תופס את האימון.
המטרה של פעילות גופנית שאף אחד לא מדבר עליה
הרבה מדברים על מטרות של פעילות גופנית. יש כאלה שמבינים שפעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד מהחיים, חלק מהאפשרות להיות אדם בריא. חלק רואים בה הזדמנות להיות טובים יותר, לא רק מבחינה פיזית, אלא גם ככלי שמאתגר מנטלית ושכלית. יש לא מעט מחקרים שתומכים בקיום פעילות גופנית בחיי היום יום ומדברים על תרומה לתפקוד הלב, התאוששות, יציבה, שיווי משקל, תפקוד מפרקים, כוח שרירי, איכות שינה, שיפור מצב רוח ועוד.
ומנגד, יש אנשים שלאורך שנים לא אימצו את ההרגל הזה. הם לא הכניסו פעילות גופנית לשגרה שלהם. אותם אנשים מבינים שהם צריכים לעשות את זה. הם נחשפים להמלצות, שומעים על מספר דקות שבועי, על אימוני כוח ואירובי, על מה נכון ומה פחות. הידע קיים. ההבנה קיימת. אבל בפועל, זה לא קורה.
האם אני טיפוס של הכל או לא כלום?
אחד המכשולים הכי גדולים ששמתי לעצמי בחיי הוא לומר לעצמי ולהרגיש שאני אדם של הכל, או לאחרים שאני אדם של הכל או כלום. הייתי נוטה להזכיר לעצמי את הדברים הבאים:
“אם אני עושה משהו זה עד הסוף או שאני לא עושה דבר.”
“אני לא אוהב לעשות משהו בקטנה. או שאני עושה הרבה משהו ספציפי או שלא אצליח להתמיד.”
הבעיה היא שככל הנראה רובנו כאלה. אני נתקל באנשים כאלה כל יום. וכצפוי, אני לא זוכה לראות הרבה קורה בפועל ממה שאותם אנשים מבטיחים לעצמם. לרוב הם פשוט נעלמים. כן. זה היה גם התירוץ שלי. אחד הגדולים שבהם. אם הדבר הכי קטן לא הסתדר או לא התיישב במקום, הייתי מוותר, מתייאש ולבסוף מפסיק. הכי קל לומר שלכל דבר יש סיבה, ואם משהו לא הסתדר בדיוק כפי שחשבתי, אז כנראה שזה לא נועד להיות.
איך ליצור יעדים בלתי אפשריים ולהשיג אותם
הרבה אנשים מוותרים מראש על מה שנראה להם כיעד בלתי אפשרי. יש לכך הרבה סיבות: סדר עדיפויות שגוי, פחד, ביטחון עצמי נמוך, סביבה לא תומכת, לוח זמנים שאינו מנוהל, עומס משימות לא סביר, חוסר תיאום עם שותפים, שמים את עצמנו אחרי כולם, מבטיחים הבטחות שלא נקיים ועוד.
אבל האם נכון להציב לעצמנו יעדים אשר נתפסים בעינינו כבלתי אפשריים?
התשובה הקצרה היא כן. בעולם שבו קל מאוד להיקשר למה שנוח ומוכר, לתת לזמן לשאוב אותנו למקום שבו אנחנו רגילים להיות, כל שינוי קטן עשוי להיתפס כרעידת אדמה של ממש. אבל מנגד, בכל פעם שאנחנו נוחתים בלי בחירה במקום חדש, בעיה רפואית, סיטואציה שמטרידה אותנו, אנחנו משתנים מיד.
החיים בקצה מחייבים אותנו להשתנות. זו בדיוק הסיבה שלצד תוכנית הדרגתית ומאפשרת חשוב להציב גם מטרות שנראות בלתי אפשריות. לא כדי להוכיח משהו לאחרים, אלא כדי ליצור כיוון ברור. כי פעמים רבות דווקא היעדים שנראים רחוקים הם אלה שעוזרים לנו לעשות את הדברים שאנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לאן שאנחנו באמת רוצים.
מדוע החיים לא נמדדים רק בניצחונות
כולם רוצים לנצח. כולם רוצים לעשות את העסקה הנכונה. כולם רוצים להרוויח. כולם רוצים להגיע למקום הראשון. תמיד. אך אם נשפוט ונמדוד את החיים רק על סמך הפעמים שדברים הצליחו לנו, אם נרגיש שאנחנו במקום הנכון רק אם קיימנו 6 אימונים בשבוע ואם נהיה בוודאות רק אם נאכל 3 ארוחות בריאות ביום – נפספס את כל מה שאנשים היו צריכים לעשות כדי להגיע לנקודה הזו. נחמיץ את כל הימים שבהם לא היה להם כוח לקום בבוקר, לא נלמד מעוד יום שבו הם לא אכלו מאוזן מספיק ובטוח לא נצפה בהם חווים תחושת אכזבה כי ידעו שהיו יכולים לבחור אחרת.
למה אתם באמת לא מצליחים להתאמן באופן קבוע
אתם מתעוררים בבוקר למבול של מיילים. משהו דחוף, כך לפחות נדמה, דורש טיפול מיידי. צריך לאכול משהו. המונית בעוד שעה למטה. אתם נכנסים לשיחת רכש. מנהלים פגישה דחופה תוך כדי נסיעה. מגיעים לשדה התעופה. צ’ק אין. טיסה. נחיתה. מזוודה. פגישה נוספת. כך היום מתגלגל. כל יום.
ארוחת ערב מוגשת. אתם כבר עייפים. פתאום עולה תחושה ששכחתם משהו, אבל אתם לא מצליחים להניח את האצבע. מקלחת. עוד מיילים. תכנון למחר. נכנסים למיטה. ואז זה מגיע.
שכחתם להתאמן.
אתם מבטיחים לעצמכם שמחר זה לא יקרה שוב. נרדמים.
מה המחשבה שלנו אומרת לנו באמת?
רציתי כבר המון זמן לספר איך בגיל 35, בלי ניסיון קודם בעולם האימון, עשיתי שינוי כל כך חד במסלול החיים. כזה שהדהים את כל האנשים הכי קרובים אליי. ואם לרגע אחד אני עוצר וחושב על זה, אני חייב להודות שזו שאלה שגם אני שאלתי את עצמי לא מעט.